איך הכול התחיל...

אם זיכרוני אינו עושה איתי את מה שהוא נוהג לעשות בשנים האחרונות – לשפץ, לקצר ולהמציא פרטים שלא היו – השנה הייתה 1987.

באותם ימים עבדתי כאח בבית חולים. צעיר, מלא בעודף מוטיבציה, ובעיקר סבלתי מהמחלה הכרונית שמאפיינת צעירים: הייתי משוכנע שאני כבר מבין בני אדם. הרי בבית חולים אתה רואה הכול – כאב, לידות, פרידות, צעקות, ניסים קטנים, טרגדיות גדולות. אחרי כמה חודשים אתה מתחיל להאמין שאין דבר שיכול עוד להפתיע אותך.

כמה נפלא לגלות שאתה טועה.

באחד הבקרים ניגשה אליי אחת האחיות במחלקה. בחורה צעירה, אולי בת עשרים ומשהו, ממוצא נוצרי. תמיד נעימה, תמיד מחייכת, מסוג האנשים שאומרים "בוקר טוב" ואתה כמעט מאמין שהבוקר באמת טוב.

היא עצרה לידי והתחילה לדבר.

ואני...

לא הבנתי.

לא מילה.

לא חצי מילה.

אפילו לא אות אחת שאוכל לאחוז בה ולהעמיד פנים שהבנתי את ההמשך.

עמדתי מולה, מהנהן בביטחון של אדם שיודע בדיוק על מה מדובר. אם מישהו היה מצלם אותנו באותו רגע, הוא היה נשבע שאנחנו מנהלים שיחה עמוקה על עתיד מערכת הבריאות בישראל.

בפועל, בתוך הראש שלי התרוצצה שאלה אחת בלבד:

באיזו שפה היא, לעזאזל, מדברת?

עברית זו לא הייתה.

גם ערבית לא.

אנגלית? לא נשמע.

לרגע חלפה בי מחשבה שאולי מדובר בארמית עתיקה. אחרי הכול, בית חולים הוא מקום שבו הכול אפשרי. אחר כך שכנעתי את עצמי שזו כנראה לטינית רפואית, זו שאף אחד לא באמת יודע אבל כולם מהנהנים כשהיא נשמעת חכמה.

ואז עלתה האפשרות השלישית.

אולי... יש לאחיות שפה סודית.

מין ניב פנימי שעובר מדור לדור ונועד לוודא שאחים גברים לא יבינו מה באמת קורה במחלקה.

הייתי כמעט משוכנע שעליתי על קונספירציה.

אבל לא.

היא דיברה עברית.

עברית מצוינת.

רק... בפה סגור.

השפתיים שלה היו קפוצות כאילו חתמה איתן על הסכם שלום שאסור להפר. הן נשארו צמודות בעקשנות, והמילים ניסו להסתנן החוצה דרך סדק זעיר, כמו אסירים שמחפשים דרך לברוח מהכלא.

אני מצדי ניסיתי לפענח את הצלילים בריכוז של מפענח צפנים בשירות חשאי. אם היו נותנים לי באותו רגע להאזין להקלטות של שיחות מעבר למסך הברזל, יש סיכוי שהייתי מצליח יותר.

היא המשיכה לדבר.

אני המשכתי להנהן.

היא הייתה בטוחה שאני מבין.

אני הייתי בטוח שעוד רגע יגיע מישהו עם כתוביות.

אחרי כמה דקות, כשהבנתי שאם אמשיך להנהן עוד קצת אני עלול למצוא את עצמי מתנדב למשהו שאין לי מושג מהו, אזרתי אומץ.

"סליחה..." שאלתי בזהירות, "תוכלי לחזור על זה?"

היא ניסתה לחייך.

או לפחות כך היה נדמה לי.

גם החיוך, כמו המילים, ניסה לצאת החוצה אבל גילה שאין לו מספיק מקום.

בינתיים רק ניסיתי להבין מה היא אומרת. לא היה לי מושג באותו בוקר שהמילים שלא הצלחתי להבין יהיו דווקא אלה שיכוונו אותי למסע המקצועי המרתק ביותר בחיי. אבל זה כבר שייך לפרק הבא...