איך הכול התחיל... — המשך

לבסוף, אחרי מאמץ אינטלקטואלי שהיה יכול לזכות אותי לפחות בתעודת הצטיינות בפענוח צפנים, הצלחתי להבין. רופא שיניים בכְּפָרָהּ כרך חוטי ברזל סביב שיניה, מתח אותם במיומנות של נגר שבונה פרגולה לפני החורף, והצמיד את הלסתות כמעט לחלוטין זו לזו.

המטרה?

לרדת במשקל.

כך פשוט.

כך דרמטי.

כך הייתה נראית באותם ימים אחת מ"הבשורות הגדולות" של עולם ההרזיה. באותם ימים זה אפילו לא נשמע מוזר במיוחד. להפך. אנשים דיברו על ה"מלתעות" כמעט ביראת כבוד, כאילו מדובר בפריצת הדרך הרפואית הגדולה של המאה. היום, כשאני נזכר בזה, אני חושב לעצמי שהאנושות באמת מוכנה להמציא הכול כדי להימנע מהפתרונות הפשוטים.

הרעיון, יש להודות, היה מבריק בפשטותו. אם אי אפשר לפתוח את הפה, קשה יותר להכניס לתוכו בורקס. לפחות זו הייתה התיאוריה.

התיאוריה, כמו שקורה לא פעם, הייתה הרבה יותר רזה מהמציאות.

"ואיך את אוכלת?" שאלתי, מסוקרן באמת.

היא משכה בכתפיה.

"עם קש."

הנהנתי.

לא מפני שהבנתי.

אלא מפני שלא היה לי מושג איזו שאלה לשאול אחר כך.

באותו רגע ניסיתי לדמיין את עצמי שותה מרק עוף עם אטריות דרך קש. אחר כך ניסיתי לדמיין קציצות דרך קש. החלטתי שיש דברים שגם לדמיון שלי יש זכות לסרב להם.

הבנתי שלמילה "ארוחה" יש כנראה הגדרות שונות אצל אנשים שונים.

"אבל מה את עושה כשאמא שלך מכינה ממולאים?"

היא צחקה.

"אני מריחה."

"מריחה?"

"כן."

"הולכת למטבח, מרימה את מכסה הסיר, מריחה עמוק... וסוגרת."

לרגע לא ידעתי אם לצחוק או לבכות.

היא תיארה את זה ברצינות גמורה.

"כשהיא מכינה קובה," אמרה, "אני עומדת ליד הסיר כמה דקות. לפחות שהאף יאכל."

"ומה את מרגישה?"

"הרבה ריחות."

צחקנו שנינו.

אבל הצחוק נמשך בדיוק שתי שניות.

אחר כך הגיע השקט.

כי מאחורי כל הבדיחות הסתתרה אמת פשוטה.

הבחורה הצעירה שעמדה מולי הייתה מוכנה לוותר על אחת ההנאות הכי בסיסיות בחיים – ללעוס תפוח, לנגוס בפיתה, לטעום קציצה שאמא הכינה – רק כדי לראות מספר קטן יותר על המשקל.

מאוחר יותר היא הוסיפה עוד וידוי קטן.

"אתה יודע מה הכי קשה?"

"מה?"

"לשכוח שאני לא יכולה לפתוח את הפה."

"לשכוח?"

"כן. פעם אחת פיהקתי..."

היא עצרה.

"נו?"

"כמעט שברתי את כל העסק."

באותו רגע פרצתי בצחוק.

לא עליה.

על בני האדם.

כי אין יצור בעולם שמצליח להמציא פתרונות כל כך מתוחכמים, ואז להיזכר באמצע פיהוק שהוא בכל זאת בן אדם.

מאוחר יותר גיליתי שהדמיון של אנשים שמבקשים לרדת במשקל מפותח הרבה יותר משלי. כשהרצון גדול מספיק, גם סטייק, כך מסתבר, יכול להפוך לבלנדר שייק. לא טעים במיוחד, אבל בהחלט נוזלי.

עמדתי שם והבטתי בה, ובפעם הראשונה בחיי הבנתי שאנשים מוכנים לעבור דברים שקשה להעלות על הדעת כדי להשיל כמה קילוגרמים.

לא תוכנית הרזיה.

לא הליכה בחוף הים.

חוטי ברזל.

בתוך הפה.

אני זוכר שיצאתי מאותה שיחה עם תחושה משונה. מצד אחד רציתי לצחוק. הרעיון נראה לי כמעט אבסורדי. מצד שני, היה בו משהו עצוב. כי אם אדם מסכים שיקשרו את לסתותיו בחוטי ברזל, סימן שהכאב שהוא נושא בתוכו כבד יותר מכל קילוגרם שעל גופו.

באותו יום עדיין לא ידעתי שהסקרנות שהתעוררה בי לא תיתן לי מנוח. רציתי להבין לא רק איך אנשים יורדים במשקל, אלא בעיקר למה הם מוכנים להגיע כדי לעשות זאת.

עמדתי שם עוד רגע ארוך, מביט בה ובאותם חוטי ברזל שנעלו את הלסתות שלה. באותו בוקר עדיין לא הבנתי שאני עד לרגע קטן, כמעט שולי, שעתיד לשנות את מסלול חיי המקצועיים.

לפעמים נדמה לנו שהחיים משתנים בעקבות החלטות גדולות. בפועל, הם משנים כיוון דווקא בגלל מפגש מקרי, שיחה תמימה או שאלה אחת שנשאלת בזמן הנכון.

המפגש הזה היה עבורי הרבה יותר מסיפור על ירידה במשקל. הוא היה הניצוץ הראשון שהצית בי סקרנות שלא הרפתה ממני במשך שנים: להבין לא רק כיצד אנשים יורדים במשקל, אלא מה באמת מניע אותם, ממה הם בורחים, ועל מה הם מוכנים לוותר בדרך.

באותו יום עדיין לא ידעתי שהסקרנות הזאת תהפוך לדרך חיים, שתוביל אותי אל אלפי מטופלים, אל אלפי סיפורים, ואל מסע מקצועי ואנושי שלא יכולתי אפילו לדמיין.

אבל כל זה... עוד לפנינו.

נתראה בסיפור הבא.